מאירוביץ ואח' נ' משה בן דוד חברה לבניה בע"מ ואח'

פסק דין

תביעת התובעים לקבלת פיצויים מהנתבעים עקב איחור הנתבעים במסירת דירת התובעים.

בבסיס התביעה חוזה מכר דירה שנחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ביום 7.6.06, כאשר התובעים טוענים כי במסגרת המו"מ שקדם לחתימת חוזה המכר הדגישו הם בפני הנתבע 2 (בעליה של החברה הנתבעת) את מצוקת הדיור בה היו נתונים ואת רצונם בקבלת החזקה בדירה מוקדם ככל האפשר.

למותר לציין, כי בכתב התביעה נדרשו פיצויים גם בגין ליקויי בניה, אי התאמת הדירה לחוזה המכר וירידת ערך. טענות אלו, ובהתאם להחלטתי מיום 26.11.10 הועברו להכרעת בורר.

לא זו אף זו: במסגרת בירור יתר טענות הצדדים ושלא הועברו לבוררות, ניטשה בין הצדדים מחלוקת באשר להשבת סכום של 30,000$ שנטען על ידי התובעים כי שולמו לנתבעים לצורך הקדמת מועד מסירת הדירה במספר חודשים לפני מועד המסירה החוזי. עניין זה, נסגר בין הצדדים בהסכם פשרה, לפיו הוסכם כי הנתבעים ישיבו לתובעים סך של 183,000 ₪, כאשר הוסכם כי הוצאות המשפט בגין רכיב זה יוכרעו על ידי בית המשפט במסגרת הכרעתו ביתר רכיבי התביעה שהתבררו בפניו (ראו: הסכם הפשרה שסילק את טענות הצדדים בהקשר זה מיום 25.2.13).

הפיצוי בגין עצם האיחור במסירת הדירה

מוסכם על הצדדים, כי מועד המסירה האחרון על פי חוזה המכר שנחתם בין הצדדים הינו 15.8.07, כי טופס 4 ניתן ביום 19.2.08, וכי החזקה בפועל בדירה נמסרה לתובעים ביום 17.4.08.

אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה מניין הימים לפיצוי בגין האיחור במסירת הדירה אמור להתחיל מהיום הראשון לאחר תום מועד המסירה החוזי. סעיפים 4.02 לחוזה המכר וסעיף 16 לנספח השינויים להסכם המכר, מדברים בעד עצמם ולפיהם התובעים יהיו זכאים לפיצוי בגין האיחור במסירת הדירה החל מתום 60 יום לאחר תום מועד המסירה החוזי. 

טענות הנתבעים לקיומה של אשמה מצד התובעים באיחור במסירת הדירה, דינן להידחות. בבסיס טענות הנתבעים בהקשר זה, הטענה לאי הסכמת התובעים לסלק את יתרת חשבונם לנתבעת. ברם, סירוב זה התברר כמוצדק והראיה לכך טמונה בהסכמת הנתבעים להשבת 183,000 ₪ לידי התובעים, דבר המלמד על אי נכונות החשבון הסופי אליו התנגדו התובעים.

למעשה, ראיות הנתבעים וסיכומיהם אינם מעלים כל הגנה עניינית בנוגע לעילות האיחור במסירת הדירה. לא זו אף זו: הנתבעים לא העלו כל טענה כנגד חיוביהם ביחד ולחוד.

מכאן, הנני קובעת כי התובעים זכאים לקבלת הפיצוי החוזי בגין כל יום איחור במסירת הדירה (בסך 30$ ליום), וזאת לתקופה שבין 15.9.07 (תום 60 הימים מתום מועד המסירה החוזי - 15.8.07) ועד 17.4.08 (214 ימים). פיצוי זה עומד על סך 6,420$ כאשר שווי הדולר לפי השער היציג ביום המסירה בפועל עמד על סך 3.465 ₪. על כן, גובה הפיצוי בגין האיחור במסירה עומד על סך 22,245 ₪ כאשר יש להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום המסירה בפועל ועד היום, כך שסכום הפיצוי נכון להיום עומד על סך 28,110 ₪.

התובעים קיבלו מהנתבעת פיצוי חלקי בגין ימי האיחור, וזאת בסך של 11,497 ₪ נכון ליום 25.208 (ראו: נספח ה' למצוג נ/3). סכום זה משוערך להיום עומד על סך 14,618 ₪.

התובעים אינם חולקים על קבלת הסכום הנ"ל ואינם חולקים על הצורך בקיזוז סכום זה מהסכום הכולל שייפסק בגין הפיצוי בגין ימי האיחור במסירת הדירה.

על כן, התובעים זכאים לפיצוי בגין האיחור במסירת הדירה בסך של 13,492 ₪.

טענות התובעים לפיצוי נפרד בגין האיחור במסירת המחסן דינן להידחות. זאת, שכן התובעים לא השכילו להצביע על קיומה של עילה המזכה אותם בפיצוי בגין האיחור במסירת המחסן.

הפיצוי בגין הנזקים הנלווים לאיחור במסירת הדירה

לנוכח התוצאה אליה הגעתי בדבר האיחור במסירת הדירה, פשיטא כי התובעים זכאים לקבלת פיצוי בסך של 800 ₪ שנאלצו לשלמם עבור אחסון המטבח עקב האיחור במסירת הדירה, וכן בסך של 6,000 ₪ בגין ההוצאות הנלוות שנגרמו להם לצורך הטיפול בנושא מסירת הדירה לחזקתם, כמפורט בסעיף 71 לסיכומיהם.

אין בידי להיעתר לדרישת התובעים לקבלת החזר הוצאות הליך הגישור. התובעים לא טענו ולא הוכיחו כי הושגה ביניהם הסכמה להשבת הוצאות הגישור לידי הצד שיזכה בהליך המשפטי בסופו של יום.

התובעים זכאים לפיצוי בגין ההפסדים שנגרמו להם עקב הסעות ילדיהם מדירתם הישנה לבית הספר הסמוך לדירה נשוא התביעה, כשבפועל לא עברו להתגורר בדירה בשל האיחור במסירתה. יצוין כי, התובעים טיפלו במעבר ילדיהם לבית הספר בשכונה החדשה כבר בתחילת שנת הלימודים 2006-2007, וזאת לנוכח הבטחת הנתבעים להקדים את מועד מסירת הדירה לחודשים אוקטובר-נובמבר 2006, הבטחה שלמימושה שילמו התובעים 30,000$ כמפורט לעיל. על כן, מדובר בתקופה של כשנה ושבעה חודשים במהלכה נאלצו התובעים להסיע את ילדיהם לבית הספר בשכונה החדשה, חרף אי מעברם לדירה החדשה. פיצוי זה למשך כל התקופה מוערך על ידי, בדרך אומדנא, בסך של 5,000 ₪. ודוק: התובעים בדרישתם לפיצוי בגין ראש נזק זה, לא טרחו לקזז את ימי החופשות והחגים מדרישתם, ולא טרחו לקזז את הוצאות ההסעות לבית הספר שבלאו הכי הילדים היו נזקקים להן ללא קשר לאיחור במסירת הדירה וללא קשר למעבר לשכונה החדשה.

ברי, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב המצב אליו נקלעו לנוכח האיחור במסירת הדירה. מעדויותיהם האמינות של התובעים בפניי, התרשמתי מהלחצים, אי הנוחות והטרטורים המיותרים אליהם נקלעו התובעים לנוכח האיחור במועד מסירת הדירה. בנסיבות, הנני פוסקת לתובעים פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.